המשורר מתי שמואלוף (42), שהוציא חמישה ספרי שירה ונודע כאקטיביסט חברתי רדיקלי – בין מקימי "ערס פואטיקה", איגוד המשוררים, גרילה תרבות ויוזמות אחרות – עשה קפיצת מדרגה והוציא את ספר סיפוריו הראשון, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים", בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת העורך הידוע פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק. ספר מסקרן, גדוש סיפורי אימה מצמררים. ראיון עם דודי אור, התפרסם לראשונה בעיתון מעריב, 2.10.2014
מדוע החברה הישראלית צריכה ספר של סיפורי אימה?
"לא יודע בדיוק מהי הסיבה. היד שלי הניעה אותי לחפש רוחות, ערפדים, מלאכים, זומבים, מתים-חיים, ולדובב אותם. לפעמים הם כועסים בגלל אהבה נכזבת, לפעמים בגלל בעיות משפחתיות, ולפעמים זה גם מתרחב לשאלות חברתיות".
היית פעיל מאוד, ארגנת הפגנות ופתאום עשית אקזיט והתמקמת בברלין לכתוב את החלק השלישי של הספר. איך ומה פתאום השתנית לנו?
"הגעתי לשלב שבו הרגשתי מרוקן, שחוק, מיואש ואבוד, בעולם שהיה כה ברור, בהיר ונהיר לי רגע לפני. לא יכולתי יותר להקריא שירה מזרחית, חברתית ופוליטית. חיפשתי את הקול שלי, ומצאתי אותו באמנות חדשה: כתיבת סיפורים. לשמחתי, מצאתי גם הוצאה גדולה ועורכים מעולים שהאמינו בי".
אתה מצטער על כל הפעילות התרבותית-חברתית החתרנית שלקחת בה חלק במשך עשור?
"אף שאני גאה בעשייה, כן, יש בתוכי מקום שהיה רוצה לוותר על הכל, ולהישאר מאז ומעולם בתוך הסיפורים, כי פרוזה הפכה לאהבת חיי".
איך זה לשבת בברלין ולכתוב בעברית? למי אתה כותב? האם יש משמעות של כתיבה בעברית מחוץ לישראל?
"חייתי 42 שנים בישראל, ורק בשנה האחרונה לקחתי שנת חופש להתגורר בברלין ולכתוב שם את הפרק האחרון של הספר. זה מוזר, פתאום אני מסתכל על ההורים שלי, שהיגרו עם ההורים שלהם ממדינות כמו סוריה, איראן ועיראק לישראל, ואני מבין ותם טוב יותר. כי ישראל היא חברת מהגרים; וההגירה, הפליטות, התלישות, המעבר בין תרבויות והזרות – מוכּרות ומובנות לי יותר".
"זאת כי גם אני יושב כל כך רחוק, ומרגיש זר בחברה הגרמנית. יש משמעות לכתיבה בעברית בכל מקום בעולם, כי זאת המציאות היהודית, שאיננה שייכת רק לטריטוריה. אך ברור שאני כותב קודם כל לחברה הישראלית. באופן בסיסי, החלק האחרון של הספר שייך גם לכל קהילת המהגרים של ברלין".
אז זהו, רע לך, ועזבת את ישראל? אני לא מבין. חזרת להשיק את הספר בישראל וחזרת לגרמניה?
"לא. נסעתי הרבה בשביל להתפתח אמנותית, ספרותית ותרבותית, בדיוק כמו ששחקני כדורגל ישראלים נוסעים לשחק באירופה. כן, באתי כדי לחגוג עם הספר,שהוא שייך לכל בני המשפחה שלי, כפרה עליהם, ועם החבר'ה והקוראים. אני נשאר כאן חודש, וחוזר כדי להמשיך ולכתוב ספר נוסף. אבל יש לי רק אזרחות ישראלית, וזאת שהות זמנית".
איך הרגשת במלחמה האחרונה?
"פחדתי בעיקר על כל קרובַי ויקירַי. רציתי שהמלחמה תיגמר, אני רוצה, כמו כל אזרחי ישראל, לחיות חיים נורמליים. אך דווקא המרחק נתן לי שקט ליצירה".
הדברים התפרסמו לראשונה במעריב, 2.10.2014 ונכתבו על ידי דודי אור.
***
עוד על הספר
* הקשיבו: ראיון נפלא של רונה גרשון-תלמי ברשת א' בתוכנית "המוסף לספרות"
* צפו: מדבר על התהליך של כתיבת החלק השלישי של הספר בברלין, בתוכנית של אורלי וגיא, ערוץ 10
* קטע מהסיפור "צריך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן" התפרסם בבלוג של "שיחה מקומית"
* טל גולדשטיין בטור 'הצעה לספר' – בחיה רעה-מדור הספרות של מגפון ממליצה על הספר
